בעיני הרב קוק, השילוב של התורה וחיי המעשה, הוא חלק מתהליך הגאולה. הוא ראה בשיבת ציון לא רק מהלך פוליטי ־ לאומי, אלא תהליך רוחני עמוק שבו הקדושה מתפשטת לעולם המעשה . גם החקלאי שעובד בשדה, גם החייל המגן על העם, ואפילו הפועל בבניין – כולם שותפים בגאולת ישראל אם כוונתם טהורה ובונה. גישה זו חידשה את ההסתכלות הדתית ־ רבנית על החברה היהודית המתחדשת בארץ ישראל, והעניקה לגיטימציה תורנית ליצירת חברה עברית מודרנית בארץ. בניגוד לחלק גדול מהעולם החרדי בזמנו, הרב קוק ראה בתנועה הציונית – גם אם הובלה על ידי אנשים חילוניים – שלב מהותי בתהליך הגאולה. 

הוא הגדיר את החלוצים כ"צדיקים בלי דעת", כלומר אנשים שבליבם פועלת נשמה גדולה המחוברת לשורש קדוש, גם אם במודע אינם שומרי תורה ומצוות. הוא כתב: "הנני מאמין באמונה שלמה שתחיית האומה ותחיית התורה קשורות זו בזו." הרב קוק העניק אפוא גושפנקה רוחנית לציונות, וראה בה הכנה לבניין בית המקדש והופעתה של תקופה חדשה בתולדות עם ישראל. אמנם הרב קוק נפטר לפני קום המדינה, אך כתביו והגותו היוו השראה מרכזית לדורות הממשיכים. תלמידיו, ובראשם הרב צבי יהודה קוק, ראו בהקמת מדינת ישראל התגשמות חזונו. הרב קוק ראה את שיבת עם ישראל לארצו כשלב ראשוני בבניין "מדינה שהיא גם כלי לקדושה". בעיניו, הקמת מסגרת מדינית איננה מטרה בפני עצמה אלא אמצעי להביא לידי ביטוי את תורת ישראל בחיים הלאומיים, החברתיים והתרבותיים.