עיר בדרום-מזרח תימן, כ-60 מזרחית לד'מאר. מפורסם בה מסגד עאמריה שנבנה במאה התשיעית. העיר בנויה על רמה בגובה יותר מ- 2,000 מ'. לפני גלות מווזע (1679) היה לה מעמד של ריש גלותא. לאחר שוב היהודים מגלות מווזע לא הורשו לגור בין החומות ובנו להם שכונה חדשה מחוצה להן. בין חכמיה היה המשורר שלמה בן שלם המתאר בשירו את הגירוש. י' ספיר מתאר בשנות החמישים של המאה ה-19 קהילה המונה 300 בתי אב וארבעה בתי כנסת. ארכיונו של שלום סנג'אב, ראש הקהל באמצע המאה ה-18, נשמר בחלקו ויש בו ידיעות רבות לתולדות הקהילה בתקופה זו. (הארכיון נתפרסם על ידי י' טובי, 'קהילת יהודי רדאע במאה ה-19', ירושלים תשנ"ב) ערב העלייה מנתה הקהילה כ-2,000 נפש. בין המשפחות הידועות: עומיסי, חתוכה, צובירי, מכ'וריש, מעוצ'ה. היהודים גרו בשכונה נפרדת (קאע אליהוד). תשעה בתי כנסת, ציבוריים ופרטיים. בקהילה פעל בית דין של שלושה, ששירת גם את הקהילות הסמוכות. יהודי ר' עסקו בעיקר במסחר, בצורפות, בבורסקאות, בנפחות, בחייטות ובסנדלרות. היו גם בעלי אדמות שעיבדון מוסלמים. בראש הקהילה עמדו הרב והעאקל.