ארץ רחבת ידיים בדרום-מזרח תימן. נודעה בימי קדם בעיקר בגלל עצי הלבונה לצורכי הפולחן של הדתות השונים. היו בה קהילות יהודיות רבות בתקופה שקדמה לאיסלאם. בשלהי המאה ה-15 פעל בה משיח, יהודי מביחאן, שנעזר במוסלמים שתמכו בו. סופו שנהרג על ידי המלך משושלת הטאהרים ששלטה אז בתימן, ובתגובה על מרידתו נאסר על היהודים לגור בארץ.
הנימוק לכך היה שהארץ היתה מקום מושבו של הנביא הוּד, הנביא הקדם-אסלאמי . היהודים לא הורשו אפילו להיכנס אליה, למעט צורפים שבאו למקום לפרקי זמן מוגבלים לצורך מלאכתם והיו שבים למשפחותיהם לחגים בחודשי תשרי וניסן. בחצרמות מצויות משפחות צורפים מוסלמים, שעל פי המסורת הן צאצאי יהודים שהתאסלמו בעבר הרחוק. בתהליך שהחל בסוף המאה ה-19 הפכה הארץ ברובה להיות שטח חסות בריטי הקשור לעדן, עד העצמאות ב-1967.
בדורות האחרונים היו קהילות יהודיות בשוליים המערביים של חצרמות, בינה לבין עדן, והן: אביאן, ביצ'א, ביחאן, דת'ינה, כור, לודאר וחבאן. יהודי חצרמות חיו תחת שלטון שאפעי-סוני או בקרב חברות שבטיות, ועל כן תנאי חייהם היו טובים מאלה של היהודים שחיו כבני חסות (דימים) תחת שלטון האמאם הזיידי. הם היו שונים בדרך כלל מאחיהם שבצפון תימן ומרכזה. מעמדם החברתי היה של גַ'אר (רבים: גִ'ירַאן, שכנים), קיבלו הגנה מן השבטים המקומיים ועל הרוב לא היתה זו הגנה המבוססת על תשלום מס החסות (הג'יזיה) אלא על כבוד השבט (שַׁרַף). בניגוד ליהודי צנעא, אשר חויבו ללבוש בגדים כהים בהיותם מחוץ לרובע שלהם, לבשו יהודי חצרמות בגדים צבעוניים.
רוב הגברים גידלו שער ארוך, בלי הפאות (סימנים), שנועדו לציין את היהודי. בדרך כלל, היו להם יחסים טובים עם שכניהם המוסלמים. כמעט כולם היו צורפים. ב-1949/50 עלו ארצה כל יהודי חצרמות.