יהודי תימן נהגו לאוכלו לפי שהוא מותר מן התורה (ויקרא יא.כב.), ומסורת בידיהם מה הם הסוגים המותרים. בנוח הארבה, עם שקיעת החמה, מעל הגגות צפו מקום מנוחתו ולפני הזריחה יצאו כל בני המשפחה לאוספו ולצלותו בתנור.
נחשב מאכל מעדנים. ההתקהלות לאיסוף הארבה היתה שעה של שמחה וקלות דעת, שאפשרה התקרבות בין הצעירים לצעירות. שיר לארבה: "יא ג'ראדה אום ארבע / אנתי ח'טירי ואנא אנבע" (תרגום) הוי חגבה בעלת ארבע [רגליים] / את תתעופפי ואני אקפץ). מכַּאוע – כינוי לרגלי הארבה שאינן יום הרעב אוכל אפילו רגלי ארבה).