נולד ברוסיה ב-1898. נפטר בישראל בשנת 1973. משחר ילדותו שקד על לימודים כלליים ויהודיים. יצירתו הענפה הוקדשה תחילה למהפכה ברוסיה ואחר כך לעיירה היהודית המתנוונת. עלה לא"י ב-1931. פרסומו הייחודי כסופר ארץ-ישראלי וכלל-יהודי גדול בא לו כאשר נזקק ביצירתו לנושאים תימניים בשלהי מלחמת העולם השנייה, עת נודעה ברבים שואת יהודי מזרח אירופה, עם שהכיר מקרוב את עולמה הרוחני של הקהילה התימנית בירושלים, אימצם כגולת הכותרת של יצירתו, כעין מילוי המשבצת היהודית האותנטית שהתרוקנה עם השואה הנוראה. מכאן ואילך נקשרה נפשו בעולמם הרוחני של התימנים, מנהגיהם, שיגם, שיחם ואמונותיהם, עגת לשונם וסיפוריהם. בעידודו הנמרץ של ברל כצנלסון עורך "דבר" החל לפרסם בעיתונו, בראשית שנות החמישים, רשימות, מאמרים וסיפורים בשם סופר "תימני" מחונן: "זכריה אוּזָלִי".
הרומן היושבת בגנים (1944) הוא ספרו הראשון, המתאר אורח חייהם של שלושה דורות בירושלים. ספרו השני, "יעיש" (4 כרכים), הוא סיפור חייה של הקהילה היהודית בתימן, שתמצית קיומה בגלותה היא ירושלם של מעלה, אורח החיים היהודי הטהור והדבקות בהתגלות המשיחית. נושאים אלה, ובמיוחד נושא הגאולה, מצאו ביטויים כמעט בכל יצירותיו: המחזה 'בקץ הימים'; 'אבנים רותחות'; 'דלתות נחושת'; בקולר אחד' ועוד.