רוב בני תימן נפטרו בבתיהם. בצנעא השאירו את המת במקומו והסירו את כל הקישוטים מחדרו. את הגבר כיסו בטלית ואת האשה באריג שחור (שֻׁקֵּה), שבו נהגו הנשים המבוגרות להתכסות בלכתן ברחוב. פתחו את שער הבית ואת החלונות בחדר הנפטר והמקוננות החלו לקונן, וכך ידעו העוברים והשבים כי מישהו נפטר בבית. אנשי הקהילה טיפלו ברחיצת המת ובחפירת קברו בהתנדבות. את הרחיצה ביצעו בחצר הפנימית של הבית. את הגבר הלבישו בגדי שבת, את האשה הצנעאנית בשמלת הלוּלוִי ואת האשה הכפרית בשמלת החתונה, ועטפום באריג לבן (כְּפַאן). את הפנים הותירו גלויות כדי שבני המשפחה יוכלו לראות את הנפטר, ואחר כיסו אותן. בחַבַּאן תפרו את התכריכים בתפרים פשוטים כדי שבזמן תחיית המתים יוכל האדם לצאת מתכריכיו בקלות. בצנעא הוציאו את המת מן הבית כשראשו כלפי חוץ ורגליו כלפי פנים. את הקבר חפרו עמוק באדמה עם גומחה בצד ימין כאשר הקבר מכוון צפונה לארץ-ישראל, וכך גם הונח המת כשרגליו כפופות מעט צפונה, לפי האמונה שכשיקום בתחיית המתים יוכל להזדקף מיד ולהשתחוות לכיוון ירושלים. מקור המנהג בתלמוד (בבא בתרא דף עד, ב), בסיפור על רבה בר בר חנה, שראה מתי מדבר שברכיהם זקופות מעט. הגומחה נועדה להגן עליו מפני הצבועים. מצבות כמעט שלא היו בתימן.