מלה ארמית שמובנה: אדוני. נראה שהשימוש בתואר זה הוא בהשפעה ארץ-ישראלית קדומה. תואר זה יוחד לתלמידי חכמים ולמלמדי תינוקות שהיו בדרך כלל פשוטי עם: "מָרִי חַק אַלְעִיַאל" (של הילדים). מנהיג הקהל הרוחני כונה "מָרִי אַלְכְּנִיס" (=של בית הכנסת). גדולי זקני תלמידי חכמים שהיוו את קודקוד המעמד הדתי, כונו על ידי תלמידיהם ושומעי לקחם בתואר "מרי" בסתם, בלא ציון שמם הפרטי או שם משפחתם, והכול ידעו למי המכוון. תפקיד מרי אלכניס לפתוח בקריאת קטעי התפילה, לקרוא את ה"פרק" בס' מנורת המאור לאחר מוסף שבת, ללמד שיעור בתלמוד והלכה ולומר דברי מוסר וכיבושין לפני הקהל בעת הצורך. מרי חק אלעיאל לימד לילדים רכים צורת אלף בית, טעמי המקרא, היגוי האותיות כתקנן, דרך כתיבה ומעט משנה והלכה. גדולי הרבנים שכונו בתואר "מרי" בסתר, כשעבר זמנם, הוסיפו להם שמם ושם משפחתם לסימן היכר ושימשו אבות בתי דין, דיינים וחכמי הישיבה הכללית. תפקידם היה לשבת בדין, לפסוק הלכות חמורות ולהשיב תשובות בהלכה לכל רחבי תימן ואף מחוצה לה. בחירת מרי למשרתו כדיין וראב"ד לא נעשתה באמצעות בחירות של עסקני הקהל, לבד ממקרים בודדים, וגם אלה רק אם המועמד היה ראוי לכך. משרתו ניתנה לו לאחר שהוכר ברמתו הרוחנית הגבוהה, על ידי שיעורי תורה שלימד, דברי תורה (=טעם, קישור) שאמר במסיבות בבית משתה או בבית אבל, וכיוצא באלה. היו רבנים ראשיים שהורישו כהונתם לבניהם אחריהם, אך זאת בתנאי שהבן ראוי לדבר ועל פי ההלכה שהבן יורש את אביו בשררה (רמב"ם, הלכות מלרי א,ז). [מתוך "לקסיקון תימן 2024", הוצאת "אעלה בתמר"].