בצנעא: צעיף כותנה עליון של היהודייה, המבדילה מן המוסלמית שכיסתה גופה בצעיף בדגם שונה. בד מודפס בדגם סימטרי בצבעי שחור, אדום-בורדו ולבן. אשה לא תצא מביתה ללא הצעיף והיה קל להבחין מרחוק בקבוצת נשים יהודיות. בדרום: שאל גדול, חלק ממערכת הלבוש היום-יומי של הגבר היהודי והמוסלמי. הציציות הבדילו את הלחפה של היהודי מזו של המוסלמי והפכוה לטלית. הלחפה היתה בגד רב-שימושי: כיסוי בעת הקור, מעין סל לקניות מן השוק, וכיוצא בזה. היהודי כרך אותה סביב פלג גופו העליון בצורות שונות: פרוסה על כל גופו בשעת תפילה, עד הטלתה מקופלת על כתפו. מוצר מקומי של אריגת גברים יהודים, מלאכה שכיחה בדרום (המשורר ר"ש שבזי היה אורג במלאכתו). האורג היה מכין מוצר מוגמר ללקוח – אריג כותנה לבנה מעוטר בפסי צבע בשוליו. על פי דגמי העיטורים היה אפשר להבחין מאיזה מחוז או כפר בא כל יהודי או מוסלמי, כלשון הפתגם: כֻּל בִּלַאד בִּלִבְּסֹהּ (= כל מחוז [ניכר] לפי לבושו). אריגי הכותנה נבדלו באיכותם, עדינים או גסים, מקושטים או לבנים. לאריג הוסיפו ציציות, פס ארוג לחיזוק וליופי וגדילים שהיו חלק מן האריג עצמו ועובדו בשזירה או נארגו בנפרד וחוברו בתפירה. את הציציות והפס עשו בעלי מלאכה אחרים. לֻחְפָה – בדרום תימן – שמיכה. [מתוך "לקסיקון תימן 2024", הוצאת "אעלה בתמר"].