בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה נעלמו מבתי החולים יותר מ-600 תינוקות של עולי תימן (ומספר קטן גם של עולים מארצות המזרח האחרות), ולפי טענת ארגונים שונים כמה אלפים. הטענה המקובלת היא, שהתינוקות נחטפו לצורך מכירתם להורים חסרי ילדים בארץ ובעיקר בארצות-הברית. להורים נמסר בזמנם כי הילדים נפטרו בבתי החולים. הפרשה התעוררה לראשונה ב-1966 כאשר נשלחו לילדים אלה צווי גיוס לצה"ל. הסערה פרצה בסוף 1964 ביוזמת חוג אפיקים בראשות טוב צדוק, חיים עמראני, יוסף דחוח הלוי, טוביה סולמי, עזרא כהן ורבים אחרים. לאחר סערה ציבורית הוקמה ב-1967 ועדת בהלול-מינקובסקי (ממשרדי המשטרה והמשפטים). מסקנות הוועדה לא הניחו דעת ההורים ובדיקה בבתי הקברות העלתה, כי אין תיעוד מהימן לכך שהילדים נפטרו בבתי החולים ונקברו. ועדת חקירה נוספת בראשות השופט משה שלגי פעלה ב-1988, אך גם אחרי מסקנות ועדה זו נותרו שאלות לא פתורות רבות. ועדה ממלכתית שלישית בראשות השופט יהודה כהן (החליפו לאחר זמן שופט בית המשפט העליון יעקב קדמי), חקרה את הנושא מאז 1995 והגישה מסקנותיה בסוף 2001. הפרשה אפופה ערפל סמיך. יש שטענו שהממסד השלטוני עשה הכול כדי להתחמק מן החקירה ושרק בלחץ הציבור הוקמו ועדות החקירה. יחס זה של הממסד הביא לפעילות הנמרצת של הרב עוזי משולם וחסידיו. עו"ד רמי צוברי, שחקר פרשה זו, פרסם את ממצאיו בספר 'בעקבות אחי האובדים'.