העדות הראשונה להשקפת חכמי תימן בעניין זה מצויה בס' 'בוסתאן אלעקול' לר' נתנאל בירב פיומי, המזהה את תחיית המתים עם ימות המשיח והעולם הבא, כהשקפת רס"ג. בסוף המאה הי"ב פרץ פולמוס על עמדת הרמב"ם, לפי שהיו מי שהבינוה על דרך האלגוריה. בעקבות כך נשלחה ב-1189 איגרת מיהודי תימן אל הרמב"ם (ובמקביל לכך אף לר' שמואל בן עלי, ראש הישיבה בבגדאד), בבקשה להבהיר השקפתו בעניין: האם חוזרת הנפש אל הגוף לאחר בלותו, או שיש להבין את העניין באופן אלגורי. כיוון שהרמב"ם סבר שדעתו לא הובנה כראוי, הגיב על כך באריכות ב'איגרת תחיית המתים', כשהוא מפריד בין תחיית המתים לבין העולם הבא, שהוא התכלית הסופית של חיי נצח רוחניים וצפויה רק לצדיקים, בניגוד לדעת רס"ג בכתבי חכמי תימן בדורות שלאחר מות הרמב"ם מצויות שלוש ההשקפות לגבי תחיית המתים: המגמה הפשטנית, המגמה האלגוריסטית ומגמת הקשר הפנומנולוגי בינה לבין הגאולה, במטרה להעניק לצדיק אפשרות ליהנות ממנה. מן המחצית הראשונה במאה הי"ז ואילך שלטת הגישה הקבלית.