שם האדם -מהות ומעשה
מאת: רום פישר
האם לשם יש זיקה כל שהיא לאדם הנושא אותו, או שיד המקרה היא האחראית על השם? האם בשמו של האדם ניתן למצוא את זהות האדם? במילים אחרות: מהי מהות השמות בתורה ובחז”ל?
על פי המסופר בבראשית לשם אשר ניתן לעצמים ובעלי חיים יש תפקיד ברור, הוא אינו אמצעי להבדיל בין דבר לדבר בין חיה לחיה בלבד, השם מבטא את מהות הדבר. התורה מספרת:
“וַיִּצֶר ה’ אלוקים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ”. (בראשית ב’ יט)
התורה מדגישה את סיפור הענקת השמות ע”י אדם ראשון שעשה זאת בעצה אחת עם הקב”ה, על מנת להבליט את חשיבות שמות העצמים, הצמחים ובעלי החיים. האדם הראשון בסיוע הקב”ה, הצליח לראות את התוכן הפנימי של כל חיה, להבין את תכונותיה הטבעיות ומשמעותן ביחס לאדם. בהתאם לכך קבע להם שמות, כגון: חמור מלשון חומר – חומריות, כלב שכולו לב וכדו’. תפיסה זו נכונה גם באשר לשמות בני אדם, כמו אברהם אבינו – שמו היה ‘אברם’ ושונה ל- ‘אברהם’ הוא עבר שינוי במהותו. מהדמות ‘אב על ארם’ (אברם) לדמות ‘אב על כל גויים’ (אברהם) כלומר התכונה האבהית של נשיאה באחריות, על בניו ומשפחתו מתרחבת לאחריותו כלפי העולם כולו. (בראשית י”ז, א’ – ז’) “נח” מלשון מנוחה ונחמה זה ינחמנו , משה קרא להושע בן נון יהושע מלשון ישועה, ועוד. לפיכך שמות בני האדם אינם על דרך המקרה, אלה המעניקים את השם – אביו ואמו או אחרים, זוכים לרוח נבואית ועל פיה קובעים את שמו המעיד על מהותו של מקבל השם ועל מעשיו בעתיד. כך בת פרעה, שבחרה את השם לתינוק שמצאה- משה, כך נאמר:
“וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ” (שמות ב, י).
היינו מֹשה, הכוונה מוציא מן המים מלשון יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים.(תהלים יח יז) כדי שיפעל למען אחרים, למשות ולהצילם. לוּ היה שמו רק מביע את האירוע של הצלת התינוק ע”י בת פרעה, הייתה צריכה להעניק לו את השם – משוּי “כי מן המים מְשִׁיתִהוּ”. על כך אומר רבי אברהם בן יעקב סבע בעל ״צרור המור״ ( נולד בספרד בשנת: ה’ ר – 1440 ונפטר באיטליה בשנת ה’רס”ט – 1508 ) שהיה מגולי ספרד אומר- בִּתְיָה היא בת פרעה, (על פי מדרש חז”ל, היא מזוהה עם בת פרעה המופיעה בספר שמות) זכתה להארה וראתה בנבואה מה שלא ראו הוריו ואחותו, הסכימה דעתה לדעת המקום והתורה. כלומר, אנו למדים מכאן כי השם מעיד על מהותו של האדם, שהרי זה המעניק שם, זוכה להארה וצופה את העתיד.
מהות שבשמות היא התכונה היסודית של דבר – עצם הדבר, לעיתים מהות זו תבוא לידי ביטוי בשם שיש בו מעשה, כזה המעורר את בעליו לפעול/לעשות. בכך יש גם מידה של סכנה, יש אפשרות שהשם יצביע על תכונה שלילית של בעליו: וְכ֖וּשׁ יָלַ֣ד אֶת־נִמְרֹ֑ד ה֣וּא הֵחֵ֔ל לִהְי֥וֹת גִּבֹּ֖ר בָּאָֽרֶץ׃ (בראשית י ח) רש”י: “להיות גבור, להמריד כל העולם על הקב”ה, בעצת דור הפלגה” השם נמרוד, מעיד על מעשיו השליליים בעתיד. תפיסה זו של המשמעות והמהות המסתתרות בקפלי השמות, נמשכה גם אל ימי בית שני, כמו למשל הסיפור הידוע ביומא פג ב.
רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הלכו בדרך ומצאו אכסניה, שאלו לשמו של בעל האכסניה, אמר להם – כידור. ר’ מאיר היה ידוע כמי שמייחס חשיבות רבה למהות בשמו של האדם, הבין משמו של בעל האכסניה כי הוא איש רשע שנאמר: “כי דור תהפכת המה”, היה זה יום שישי – ערב שבת, והם בקשו להפקיד את כספם אצל בעל האכסניה בשל השבת. רבי מאיר סירב כיוון שלא סמך על בעל האכסניה, ר׳ יהודה ור׳ יוסי בניגוד ל ר’ מאיר, לא חששו, כלומר לא ראו קשר בן השם לתכונתו של האדם, הפקידו את כיס המעות(ארנק) אצלו. ר׳ מאיר לעומתם הלך והניח את כיס מעותיו בבית הקברות של אבי בעל הבית, בלילה אביו של בעל האכסניה שמת, הופיע בחלומו של בעל האכסניה ואמר לו שיבוא לקחת את הכסף המונח ליד ראשו. בבוקר אמר לאורחיו שאביו נגלה לו בחלום, רבי מאיר שרצה להניאו מלילך לקבר השיב לבעל האכסניה: “חלום שחולם אדם בליל שבת מתוך מנוחתו – אין בו ממש”, הלך לקבר לשמור על כספו כל היום (בשבת) ובמוצאי שבת הביאו עמו. כאשר ר׳ יהודה ור׳ יוסי ביקשו במוצ”ש מהמארח את כספם, התכחש הוא לעובדות. הסיפור מוכיח כי שם של אדם מקפל בתוכו את מהותו של האדם, כך האמין רבי מאיר, הוא לא הכיר את בעל האכסניה כלל ועיקר, אולם הוא שפט את מהותו על סמך שמו הפרטי. כך רואים שלעיתים המהות המסתתרת בקפלי השמות, עלולה להיות שלילית, היא רומזת על אדם שכדאי להתרחק מקרבתו. לעיתים יש תיקון לדבר, אדם יכול לבחור לשנות את עתידו, במקרה כזה, הוא נדרש לתקן את מידותיו כדי להתגבר על המשמעות השלילית. בכוח מעשיו יכול לשנות או להמתיק את גורלו, כדוגמת עמרי המלך אשר עשה הרע בעיני ה’ יותר מכל אשר לפניו:
וַיַּֽעֲשֶֹ֥ה עָמְרִ֛י הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיָּ֕רַע מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְפָנָֽיו׃ (מלכים א’ טז, כה) עמרי בראשי תיבות – עד מתי רשעים יעלוזו, חז”ל מצאו זכות לעומרי, הוא עשה תיקון חלקי, קנה את הר שומרון ובנה עליו עיר חדשה – שמרון, (מלכים א ט”ז כ”ד). כלומר, זכות מצוות ישוב הארץ עמדה לו ולזרעו והעמיד שלושה מלכים אחריו על כס מלכותו, בניגוד לשאר מלכי ישראל.
אמור מעתה, בשמו של האדם גלומה “תעודת זהות” שלו הרומזת לעתידו, מה שנראה כיד המקרה, אינו אלא רוח נבואית. גם אם רגעית היא, זאת הרוח שפקחה את עיני ההורים בשעת הענקת השם, כדי לחזות את המהות של הילד. בשמו של אדם, לבד מהמשמעות יש גם מהות עמוקה, רוחנית ומעשית, מהות זאת היא הדוחפת את האדם לעשיה, דהיינו, שם האדם – מהות ומעשה.