שיפוטיות – בין כף זכות לכף סחוג
| אליהו נגר |
מעשי האדם גלויים אך כוונותיו נסתרות, יש שהמעשה טוב והכוונה שלילית, ויש שהמעשה
רע והכוונה חיובית. אולם מה צפון בחביוני לב לעולם לא נדע, נותר רק להיאחז בכנפי
ההשערה. מכאן שלפתחה של השיפוטיות– רובצת הטעות. ככל הנראה זוהי נקודת המוצא
להוראת המשנה “והוי דן את כל האדם לכף זכות” )אבות, א, ו(, הרמב”ם בפירושו למשנה זו
הציע מתווה ליישום הנחיה זו. לשיטתו האופן בו יש לשפוט את מעשה הזולת צריך להיבחן
בהתאם לטיב האדם כלומר, האם מדובר באדם שאנו מכירים כטיפוס חיובי או כטיפוס
שלילי. בנוסף לשפוט בהתאם לטיב המעשה כלומר, האם מדובר במעשה הניתן לזיהוי וודאי
כמעשה שלילי, או שהמעשה עומד על קו האמצע ולא ניתן להכריע. על רקע זה הרמב”ם
מסביר כי במקרה שמדובר באדם המוכר לנו כטיפוס חיובי שעשה מעשה הנראה כשלילי,
אולם בדוחק אפשר למצא שביב של דבר חיובי, עלינו לדון אותו לכף זכות בהתאם לאותה
פרשנות דחוקה. לעומת זאת אומר הרמב”ם כאשר מדובר באדם רב מעללים, שעשה
מעשה הנראה כשלילי כאן אין מקום לדון לכף זכות. ברם אם אותו רב מעללים שעשה
מעשה אשר לא ניתן לסווג אותו כשלילי או חיובי אז יש לנקוט “בדרך חסידות” ולדון
אותו לכף זכות. נראה שנקודת המוצא כאן היא שבדרך כלל האדם פועל בהתאם לאופיו
ולתכונת נפשו, לפיכך כאשר המעשה הוא לא ברור ומובחן אז יש לנטות לכף זכות. עיקרון
דומה עולה מהפתיחה למורה נבוכים, שם הרמב”ם היה ער לאפשרות שיהיו כאלה שיראו
בחיבורו כמקעקע עקרונות אמוניים וידונו אותו ברותחין. לאלה מעיר הרמב”ם כדלהלן:
“ואם יראה לו בו משום הפסד כפי מחשבתו, יפרשהו וידין אותו לכף זכות, ואפילו בפירוש
רחוק. כמו שחוייב עלינו בחק המונינו, כל שכן בחק ידועינו וחכמי תורתנו המשתדלים
להועילנו” )פירוש המשנה לרמב”ם, אבות, ו(. אם כן, בנוגע לכתיבה וחיבור ספרים, מידת כף
זכות נלמדת בקל וחומר, הרמב”ם נקט בדרך זו בהתייחסו לעניין חישובי הקץ באיגרת
תימן. הרמב”ם הביע את מורת רוחו והסתייגותו החריפה מהעיסוק בחישובי הקץ והגאולה,
אולם בהתייחסו לעמדת רב סעדיה גאון שעסק בכך, הוא מוצא לנכון להעיר לנמעני איגרת
תימן כדלקמן: ואנו דנים את רב סעדיה לכף זכות ונאמר, שמא מה שהביאו לעניין זה, ואף
על פי שהיה יודע שהתורה אסרה זה, לפי שהיו בני דורו בעלי סברות רבות נשחתות, וכמעט
שתאבד תורת ה’ לולי הוא עליו השלום… וראה בכלל מה שראה בדעתו לקבץ המון העם
על דרך חשבון הקצים, כדי לאמץ אותם ולהוסיף על תוחלתם, והוא התכון בכל מעשיו לשם
שמים, ואין לטעון עליו על שטעה בחשבונותיו, כי כוונתו היתה מה שאמרתי. הווה אומר הגם
שאליבא דהרמב”ם המעשה אסור מדין תורה, הוא בוחן זאת מתוך הנחה כי ביסוד גישתו
של רס”ג עמדה כוונה טובה, כלומר הרמב”ם מלמד זכות על רס”ג לאור כוונתו הטובה להגן
על התורה. היבט נוסף להימנעות משיפוט שלילי עולה מדברי ר’ אברהם בנו של הרמב”ם
הוא נשאל לגבי דיין המחזיק בנאמנות כספי יתומים, לדברי השואל, הדיין מלווה מהכסף
הזה ברבית ואף ממשכן את הקרקע של הלווה עד להחזרת ההלוואה, בנוסף דואג לכך
שאשתו של הלווה תסלק ידיה מכתובתה על מנת שבמידת הצורך יוכל לפרוע את החוב
ללא כל הגבלה. בתשובתו ר’ אברהם מציין כי במקרה כזה אין ספק כי מדובר באיסור חמור
ברור ומפורש: “שלא יכשל בו אחד מישראל אלא אם יהיה פושע ולא כל שכן דיין”. ברם ר’
אברהם חושש שמא הדברים שהובאו בפניו לא התרחשו כהווייתם, או שמא נוצרה אצל
השואל תמונה שונה מהמציאות בשל חוסר מומחיותו במשפט ההלכתי, על כן מבהיר ר’
אברהם, כי תשובתו לגופה של השאלה בלבד מבלי לחרוץ מסקנה לגבי הדיין, כדלהלן: אין
אנו יודעים אם יש אמת בתליית השאלות האלה וכיוצא בהן במעשה דיין. כי לפעמים יעשה
דיין או זולתו מעשה ההולך על דרך הדין ואין בו דופי, ויראה המעשה הזה מי שאין לו ידיעה
בענין הדין או מי שאינו יודע את פנים המעשה הזה איך הוא, ויחשב בו דבר שאין בו לפי מה
שמובן לו מחיצוניות המעשה הזה. ואנחנו חייבים לדון כל אדם שמעשיו סתומים לכף זכות
כדברי החכמים ז”ל במוסריהם המביאים לידי שלמות את מי שמקבל מוסר מהם והוי דן
את כל האדם לכף זכות. ואם זה נוהג אצל כל אדם, כמו שאמרו, הרי על אחת כמה וכמה מן
הראוי לנהג כך לגבי אנשי החכמה והדת. )שו”ת רבי אברהם בן הרמב”ם סימן סו( מכותלי דבריו
עולה שחוסר ידיעה ומומחיות בתחום מסוים עלולים ליצור שיפוט שלילי שכולו טעות.
האמת ניתנת להיאמר שהזהירות מפני שיפוט אינה רק עניין של מוסר דתי אלא היא דרישה
כלל אנושית כי האדם לעולם לא יכול לרדת לצפונות לב זולתו וכפי שניסח זאת מישל דה
מונטיין בזו הלשון: “אין זה מעשה של תבונה מפוכחת לשפוט אותנו אך ורק על פי מעשינו
החיצוניים: יש לרדת לעומק פנימה ולמצא אילו הם הקפיצים המפעילים אותנו. אך כיוון שזו
משימה רצופת סכנות ונעלה, הייתי רוצה שלא יבחשו בה אנשים רבים” (מישל דה מונטיין –
המסות- ספר שני חלק א14 .)
בסיכומו של עניין המסקנה היא כפי האמור בשמואל: ּכִ י ֹלא אֲ ׁשֶ ר יִ רְ אֶ ה הָ אָ דָ ם – ּכִ י הָ אָ דָ ם
יִ רְ אֶ ה לַ עֵ ינַ יִ ם וה’ יִ רְ אֶ ה לַ ּלֵ בָ ב. (שמואל א, טז, ז).
