משוררה הלאומי של יהדות תימן. נולד במחוז שרעב-תעז 1619 – אחרי 1680 בכפר נגד אלוליד (שיש הסבורים כי הוא זהה לכפר נגד אלבעאדין בשרעב הנקרא ביום בשם נגד חליאן]). היה בנו של יוסף בן אביגד משתא ובן משפחתו וקרובו של יוסף בן ישראל משתא. נקרא שבזי על שם מקום מגוריו – הכפר שבז. חי בתקופה מן הקשות בתולדות יהודי תימן. היה שותף לאמונה בשבתי צבי ובימיו נגזרה גזרת העטרות (1667), ואף יצא עם הגולים בגלות מווזע (1680-1679). גדולתו נובעת מכוחה הספרותי הרב של שירתו, שביטאה נאמנה את רגשות יהודי תימן וכיסופיהם העזים לגאולה. הם מצאו בה נוחם לנפשם הדואבת וממנה שאבו עידוד לשאת בייסורי גלות. היקף שירתו מן הנרחבים בשירת ישראל לדורותיה והשפעתה עצומה על כל בית יהודי בתימן. שיריו נעתקו באלפי דיואנים ורבים מהם יוחסו לו בשלמותם, אף שכללו שירים למשוררים אחרים, מתימן ומחוצה לה. מיוחסים לו קרוב ל-800 שירים ורובם בכתב יד. עד עתה אין מהדורה מדעית כוללת של שיריו ויש גם להניח שעדיין לא נחשפו כולם. רוב שיריו עוסקים בגלות וגאולה. תיאר את ימי הגאולה כעומדים להתגשם עוד בימיו, בצבעים עזים ובביטויים קולעים, כמעמד כלולות שבו מתחדשת הברית שבין הדוד (הקב"ה) ובין הרעיה (כנסת ישראל. שיריו מעוטרים בסמלים ובביטויים אלגוריים מעולם הקבלה, המעניקים לשירתו משמעויות עמוקות ועושר רעיוני. בזכות גדולתו ושירתו הנעלה זכה גם להערצת השליטים המקומיים, ואף ניצל זאת כדי להיטיב את מצב בני עדתו. נשא עִמם בעול הגלות ובנטל הייסורים וברבים משיריו תיעד את מאורעות הימים, כגון גלות מווזע, והם מהווים מקור היסטורי חשוב. לאחר מותו זכה למעמד של קדוש ומקובל ואגדות רבות נרקמו סביב דמותו ומעשיו המופלאים. קברו בתעז הפך מוקד משיכה ליהודים וערבים, שהרבו לעלות אליו ולבקש מזור לחולייהם. דמותו ממשיכה לרחף גם על בני דורנו, המתרפקים על שיריו ומשמיעים אותם בכל מסיבות יוצאי תימן בארץ, בריקוד ובהתלהבות של שמחה. כתב פירוש פילוסופי-קבלי על התורה בשם 'חמדת ימים' (מהדורה ראשונה על ידי יעקב ספיר, ירושלים).