הגשמים היורדים בתימן הם ברובם גשמי מונסון היורדים בקיץ, ובימי קדם הוקמה מערכת מפותחת של סכרים לשימור מי הגשמים לצורך החקלאות. מפורסם הסכר במַארִבּ שבמזרח הארץ, שנהרס באמצע המאה השישית והביא לידי התדרדרות החקלאות. לעתים קרובות פוסח קו הגשם על תימן, המצויה בקרן המערבית-דרומית של חצי האי ערב, ובאין אמצעים לאיגום המים מעונות קודמות נקלעת הארץ לבצוֹרת קשה ביותר. מאחר שבמהלך ההיסטוריה היתה החקלאות מקור הפרנסה העיקרי של הארץ כולה, הרי שבצורת משמעותה חוסר בדגנים, המהווים מרכיב עיקרי של המזון בתימן. בנוסף לכך, מכת הארבה מלווה בדרך כלל את שנות הבצורת. כללו של דבר, מדי כמה שנים היתה חוזרת על עצמה תופעת הבצורת והרעב, דבר שלא היה ניתן להתגבר עליו על ידי ייבוא דגנים מחוץ לארץ בשל נחשלות הארץ ודלות הקשרים עם ארצות חוץ. הסובלים העיקריים מתופעה זו היו היהודים, משום שבעיסוקם היו רחוקים יותר מאחרים מעבודת האדמה. תופעה שכיחה היתה ההתאסלמות בשנות הרעב, משום שהשלטון הזַידי, שהיה פותח את אוצרות המזון שלו להמונים בעתות מצוקה, מנע מזון מן היהודים אלא אם כן ימירו דתם.