ייצור כלי חרס היה נפוץ מאוד בתימן, אך ריכוזים של תעשייה זו היו בעיקר בכ'ולאן, בסִר ובסַעְוַאן. משפחות שלמות, ולעתים הקהילה כולה, עסקו בכך. המלאכה נעשתה בחלוקת תפקידים ברורה: הגברים עבדו בכריית החומר הגולמי מן המכרות וטיפלו בהפעלת הכבשנים והכנסת הכלים לשריפה, ובמכירת המוצר המוגמר בשווקים סמוכים, שמהם הגיעו כלי החרס לרחבי הארץ, ואילו הנשים עסקו בעיצוב הכלים. היה מגוון גדול של כלי חרס, מן התנור העשוי חרס ועד לכלים קטנים כגון פומיות למקטרות, אך הכלים האופייניים היו: קדירות, קנקני קפה, כדים למים ולחמאה מותכת ("סַמְנֵהּ") ומוקדים להקטרת הבשמים. כלי החרס עוצבו ידיות באמצעות כלי עזר שונים, אך ללא שימוש בגלגל. הללו הוכנסו לשריפה בכבשנים פשוטים או על גחלים פתוחים. מן הכבשן יצאו כלים אלה בצבעי אדמה מגוונים, כאשר הקישוט האופייני היה ציורים גיאומטריים פשוטים, לרוב בידיות הכלי או בצווארו.