הקטרת סממנים ריחניים על גחלים היתה מקובלת בכל בית בתימן. הַמַּבְּכַ'רֶה, הכלי שבו שמו גחלים ועליהם סממני הקטורת, לא שינתה צורתה במשך אלפי שנים. נהגו להבעיר קטורת על גחלים בכל הזדמנות של שמחה או אבל: חתונה, לידה, מפגשים חגיגיים וטקסי קבורה. מקור הסממנים בחלקם בתימן עצמה, ובימי קדם יוצאו ממנה לארצות המזרח. סוגים שונים של סממנים שימשו בהזדמנויות מסוימות ולחלקם ייחסו השפעה של כוח עליון. היהודים השתמשו בקטורת גם כבשמים להבדלה במוצאי שבת וכן לבישום בגדים. ולה מיני הסממנים: מור חבשי ("מיר") – שרף צמיג מר; לבונה ("לבאן שחרי") – שרף צמיג צהבהב; בושם, הוא צמח האפרסמון ("בכ'ור ג'אוי", בלסמין); קיסמי עץ הסנטל ("סנדל"); פארעה – שרף עץ אורן שצבעו חום; קונכיית צדף בצורת ציפורן האצבע ("צ'פר").