בירת תימן מאז ימי קדם ומרכזה הכלכלי והמדיני ברוב הזמנים. שוכנת על רמה בזלתית פורייה בגובה כ-2,400 מ'. העיר העתיקה היתה מוקפת חומה והשכונה היהודית שכנה בתוכה. הקהילה היהודית שימשה מרכז רוחני ליהודי תימן בעל הזמנים, ובתוכה בית הכנסת המרכזי שנודע בשם "כַּנִיס אלְעֻלַמַא" (מדרש החכמים). בשנת 1679 הוגלו יהודי העיר, יחד עם בני הקהילות היהודיות האחרות בתימן. בשובם מגלות מווזע לא הותר להם לחזור לשכונתם והם הקימו שכונה מחוץ לחומות, שנודעה בשם קַאע אלְיַהוּד. הקהילה היהודית בעיר קיימת מתקופה קדומה, על פי המסורת מאז ראשית היישוב היהודי בתימן בסוף ימי הבית הראשון. ערב הקמת מדינת ישראל היו בה קרוב ל-6,000 יהודים. ככל יהודי תימן עסקו רובם המלאכות שונות וחלקם במסחר. היו בה יותר מעשרים בתי כנסת, הגדולים בהם: בדיחי, ד'מארי, עראקי אלאוסטא, כסאר, מסורי, גזפאן, אלשיך וטיירי, חלקם בלדי וחלקם שאמי. בעקבות המחלוקת על הקבלה בראשית המאה ה-20 נפלגה הקהילה לעיקשים ולדרדעים. אב בית הדין ונגיד הקהילה נחשבו תמיד למנהיגי יהדות תימן כולה וכל הקהילות ברחבי הארץ סרו למשמעתם בית הדין בקהילה השיב על שאלות בהלכה שהופנו אליו מן הקהילות השונות, ואף שלח שליחים מטעמו לקהילות הקטנות, לפקח על חיי הדת והחברה. יהודי העיר היו מראשוני העולים ארצה מ-1881 ואילך (עליית אעלה בתמר, תרמ"ב). כל בני הקהילה שנותרו בה עלו ארצה בעליית על כנפי נשרים. מאז הפיכת 1962 התרחבה העיר וסיפחה אליה רבים מכפרי הסביבה. הרובע היהודי יוּשב על ידי מוסלמים ולא נותר בו זכר יהודי.