ברוב קהילות תימן, לבד מאלה שבקרב השבטים בצפון ובחבאן, גילחו היהודים הזכרים את שער ראשם וגידלו פאות צד. ברמה המרכזית ובעיקר בצנעא, היו הפיאות ארוכות ונמשכו על הלחיים, ואילו באזורי הדרום – קווצת השיער הסמוכה לצדעיים היתה קצרה יותר. הפיאות הפיאות נחשבו כסימן היכר מובהק ליהדותו של יהודי זכר ועל כן נקראו בשם "סימנים". בלהג הערבי המקומי כונו "זנאניר" (יחיד: זִנַּאר), שפירושה אבנט, כמטונימיה לכך שבתקופת הממלוכים הוכרו בני העדות השונות על פי צבע האבנט המחייב, שכפה השלטון. כל זכר יהודי היה חייב לגדל את הפיאות, והפעולה הראשונה בתדמיתו החיצונית של יהודי שהתאסלם בכפייה או מרצון היתה גזיזת הפיאות. החוקרים חלוקים לגבי מוצא הפיאות: יש הרואים בהן קיום ההוראה המקראית: "לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא יט. כז), ויש הרואים בהן גזירה שהוטלה על היהודים בעקבות האמונה המשיחית שתקופת שבתי צבי, כחלק מגזרת העטרות (ראה י' טובי, תימא ו, תשנ"ו, עמ' 109-97). במאה העשרים קיצצו רבים מבני עולי תימן את פאותיהם כאות וסמל להסתגלות תרבותית, דבר שגרם לעתים קרובות למתח גדול בין בנים להוריהם. במהלך העלייה הגדולה לאחר קום המדינה נכפתה גזיזת הפיאות על העולים על ידי נציגי הממסד, ובעקבות כך קמה סערה גדולה שהביאה להקמת ועדת חקירה ממשלתית ולהתפטרות הממשלה הראשונה בישראל.