על פי מיתוס, שנוצר במאה ה-16 בעקבות פעילותו של דוד הראובני באירופה, חיו בתימן צאצאי עשרת השבטים שהוגלו ממלכות ישראל ב-752 לפני הספירה. אל הראשון שהביע דעה זו היה ר' נתנאל בן ישע בספרו 'נור אלצ'לאם' (מאור האפלה) הכותב (בתרגום מערבית): "כמו שאירע לנו היום בגלות שנחרבו לחלח וחבור ונהר גוזן שהרגם משוגע [=מוחמד] וחבריו והחריבו עריהם והנשארים יצאו אל ארץ תימן ובנו ערים וישבו בהן" (מהדורת ר"י קאפח, עמ' תעה); וכן: "כשעבדו עששרת השבטים ע"ז נתקיימו בהם כל הקללות ולא חזרו כשעלה עזרא בן שריה בבית השני" (שם, עמ' תקסג). מיתוס זה התחזק במאה ה-19 על ידי תלמידי הגר"א בירושלים, שביקשו למצוא את שרידי עשרת השבטים בתימן ואף שלחו אליה מצפת את ר' ברוך בן שמואל ב-1833. אחד הגורמים שחיזקו מיתוס זה בתקופה זו היה מציאות יהודים בקרב השבטים בצפון תימן, שנשאו נשק ושיוחסו לשבט דן, והסיפור שהביא יהוסף שווארץ בספרו 'תבואות הארץ' על שלוח גבה קומה משבט דן, שביקר בצנעא ב1828 בערך. [מתוך "לקסיקון תימן 2024", הוצאת "אעלה בתמר"].