הלבוש במחול: מסורתי, ולו חלק חשוב ביצירת הסגנון האופייני. הגברים לבשו גלומות (ענתרי לגלבייה) ומעיל ( קפטאן) וחבשו כובע עשוי בד (כּוּפְיֶה לַגֶּּ'ה) ועליו כרוכה מטפחת. כל אלה בצבעים והצורה אופייניים ליהודים. רגלי הרוקדים היו יחפות, דבר שאפשר גיוון תנועתי בכפות הרגליים וברגליים בכלל. לבוש הנשים מכסה את הגוף כולו זולת הפנים, כפות הידיים וכפות הרגליים. שינויים שחלו במחול בישראל: משך הריקוד מתקצר והרוקדים אינם מקפידים על הרצף נשיד-שירה. בהעדר רקדן מנוסה רוקדים לעצמם ואינם מקפידים על תיאום הדדי. הלבוש המודרני אינו מאפשר חופשיות בתנועה כמו בלבוש המסורתי, ובעיקר הנסיבות אינן מאפשרות ריקוד ברגליים יחפות, וכך מתקבל סגנון תנועה יותר מאופק ועצור. פחות ופחות זמרים שולטים בטקסטים ובלחנים של שירי הדיואן, ולכן רוקדים לא פעם בליווי זמרה מוקלטת, דבר שאינו מאפשר יחסי גומלין של תיאום בין הזַמר לרקדנים. רבים מעדיפים טקסטים ולחנים בני שמננו, אמנם ברוח הדיואן, אך לרוב דלים מהם הן מבחינת תוכנם והן מבחינה מוסיקלית. ריקודי חברה: סגנון המחול של יוצאי תימן מקובל כיום בשמחות ישראליות, בעיקר בחתונות, קהל רב הרוקד דגם אחד של צעדה בסיסית רווחת המכונה צעדה תימנית. דגם אחר הרווח בחתונות ישראליות הוא דגם הפתיחה של הדעסה. צעדה בסיסית זו חוזרת ללא הפסק וכך ניתן לציבור רחב לרקוד בצוותא באולמות גדולים, נשים וגברים יחדיו או המעגלים נפרדים. הרוקדים אוחזים ידיים במעגל או רוקדים בזוגות והשיר מבוצע בדרך כלל על ידי זמר בליווי כלים חשמליים בעוצמה רבה. זו יצירה ישראלית שנולדה מן הצורך החברתי של ציבור רחב לרקוד בצוותא כבילוי חברתי, מעין תחליף להורה של ימים עברו. משחק דמויות במחול: מקובל בקרב הנשים היהודיות במרכז ובדרום, בעיקר אשה המציגה עצמה בשיר-משחק כגבר ובאמצעות השיר והתנועה מבטאת את מר גורלה מפי הגבר, כך שהדברים הוצגו לא באופן ישיר אלא בעקיפין, כאילו לא האשה היא המתלוננת. הצרה (טַבִּינַה): מחול-משחק מקובל בקרב הנשים במרכז ובדרום. מצויים טקסטים הגרסאות שונות ומגוונות, המתארים את מר גורלה של האשה שבעלה לקח לו אשה שנייה על פניה. השחקניות-רקדניות מתארות במחול את מות הצרה באופן סמלי בתנועות תמציתיות ומשעשעות. להקות מחול של יוצאי תימן המשבצות חומרים מסורתיים: קבוצת בני תימן מקריית אונו בהנחיית מנחם ערוסי מבססת עבודתה מנאכ'ה; להקת מושב ברקת – על מסורת חבאן; להקת קרית עקרון בהנחיית לאה אהרוני – על מסורת חידאן; להקת מושב עמקא בהדרכת לאה אברהם – על מסורת תימן הכללית; להקת מושב מדרך עֹז בהדרכת שעדיה גור-אש – כנ"ל (ר' להלן: רקודי חתונה). [מתוך "לקסיקון תימן 2024", הוצאת "אעלה בתמר"].