עד המאה ה-17 מועטות ביותר הכרוניקות בספרות יהודי תימן, ורק הערות בודדות מצויות בספרי הפרשנות למקרא. התייחסות נרחבת יותר לאירועים בתולדות הקהילה מצויה ב'ספר המוסר' לר' זכריה צ'אהרי. השימוש בשירה לצורכי תיעוד העל בעיקר ביצירת שבזי, במיוחד באשר לגזרת העטרות וגלות מווזע, ומאז מהווה השירה אחד הסוגות החשובות ביותר בכרונוגרפיה של יהודי תימן. חיבורים בפני עצמם בתחום זה ידועים רק מספר 'דופי הזמן' לר' סעיד צערי, הכתוב במגמה של תוכחה על מצב הקהילה בצנעא בתום הרבע הראשון למאה ה-18 לאחר השיבה מגלות מווזע. מאז מתרבה היצירה בתחום זה בספרות יהודי תימן, בייחוד בעקבות משברים ותמורות מדיניים, חברתיים ורוחניים. בין המחברים החשובים יש לציין את ר' יחיא צאלח, סעיד ערוסי, חיים חבשוש, סלימאן חבשוש, ר' יוסף שמן, ר' שלום קֹורַח ור' עמרם קֹורַח. יסוד כרונוגרפי מצוי גם בקולופונים שבסוף כתבי יד שנעתקו בתימן. רבים מהם מגיעים באורכם ובתוכנם לכדי כרוניקות של ממש, כגון הקולופון של ר' סעדיה הלוי בסוף העתקה של חומש במדבר, המתאר את השבתאות בתימן ב-1667 ומהווה למעשה המקור המהימן והמקיף היהודי ביחיד בן הזמן להשתלשלות המפורטת של המאורעות. [מתוך "לקסיקון תימן 2024", הוצאת "אעלה בתמר"].