צנעא 1890 – ירושלים 1973. עלה ארצה ב-1923 והשתלב מיד בחיי הקהילה התימנית. מתלמידי החכמים המובהקים של יהודי תימן בישראל. למד מפי אביו ר' יחיא יצחק הלוי ומפי ר' יחיא קאפח. ב-1924 נתמנה למורה בת"ת לתימנים מיסודו של ר' אברהם נדאף. ב-1925 נתמנה לדיין בבית הדין הרבני ולחבר הרבנות הראשית בתל אביב עד פרישתו ב-1962. הוכר כרבה של העדה התימנית בישראל. ב-1956 נבחר למועצת הרבנות הראשית בישראל ושימש בה עד פטירתו. קרן שהוקמה על שם אביו ועל שמו מעניקה מלגות לתלמידי ישיבות בני העדה התימנית. בין חיבוריו: משנה מנוקדת על פי מסורת תימן, 'דברי שלום' על 'חלק הדקדוק' למהרי"ץ, שו"ת 'דברי חכמים' ומאמרים בהלכה שנתפרסמו בקבצים ובכתבי עת שונים.