יִחְיַא אלְמֻתַוַכִּל (אמאם) – נולד ב-1869, נרצח ב-17.2.1948. האמאם השני לשושלת חמיד אלדין, שמייסדה הוא האמאם מוחמד שפתח במרד בתורכים ב-1891. ירש את אביו עם מותו ב-1904 והמשיך ביתר מרץ במרד בתורכים. ב-1905 עלה בידו להשתלט על צנעא למשך שישה חודשים וחידש את מעמד היהודים כבני חסום (ד'מים) על פי המסורת הזיידית. על פי הסכם דעאן מ-1911 קיבל לידיו ב-1913 את הסמכות לניהול החיים הפנימיים במדינה, כולל חיי היהודים. עם יציאת התורכים מתימן בסוף מלחמת העולם הראשונה (1918) נעשה שליט יחיד בתימן. נהג שלטונו ביד רמה ובאופן ריכוזי תוך כדי מחויבות מלאה לדת האסלאם עד 1948, עת נרצח על ידי מורדים, ובהם כמה מבני משפחתו.
בראשית דרכו היה יחסו ליהודים נוקשה ביותר. בימיו חודשו כל חֻקי האפליה ואף גזרת היתומים וגזרת המקמצים. אף הוא אסר ב-1925 על יציאת יהודים מתימן לא"י, כהיענות לציפיות ערביי א"י במאבקם עם היישוב היהודי בארץ. נחשב בעיני היהודים למלך חסד, לפי שלצד מימושם של חוקי האפליה בימיו, הגן עליהם בנחרצות מפני התאנות כשלהי של אחד מפקידיו או אזרחיו המוסלמים. כמי שביקש למנוע קיומם של מוקדי כוח מדיניים או כלכליים בארצו זולת המרוכזים בידיו, פעל לערעור המונופולין של היהודים על מלאכות היד והקים חברות מתחרות בהם, דבר שפגע לא מעט בבעלי המלאכה היהודים, בעיקר בצנעא.