חִלְבֵּה (גרגנית יוונית)
צמח חד-שנתי המשתייך לקטניות ועליו מורכבים משלושה עלעלים. פרחיו בצבע קרם והפרי הוא תרמיל שבתוכו 20-10 זרעים. כשהצמח יבש נודף ממנו ריח נעים. מולדתו קדמת אסיה והוא משמש לחציר ולמספוא. מזרעיו מכינים את הח’. בוררים את הזרעים וטוחנים אותם. משרים במים למשך חמש שעות להוצאת החומר המריר והצהוב שבזרעים, שופכים את המים, בוחשים וטורפים עד להקצפה, להלבנה ולהמתקה. תוך כדי פעולה זו מוסיפים מים ומלח, ומוסיפים סחוק על כל תבליניו ומרכיביו. הח’ משמשת לליפות הפת ולהגברת התיאבון וכן למריחת פני הבצק כדי שיד האופה לא תידבק בו בשעה שהיא מצמידה אותו אל קיר התנור. סוגים שונים בח’ המוכנה: “פלוס” – טחינתה גסה; רתוחה – לאחר ההקצפה כדי שתשתמר למספר ימים ( הח’ רגישה לחום ומתקלקלת מהר), אך הדבר פוגע בערך התזונתי; חמוצה – תוספת ניכרת של חומץ יין ועלי כוסבר, לימות הקיץ החמים, על פי מאחר חז”ל: החומץ יפה לשרב (שבת דף קיג,ב). בגלל ערכה הרפואי היא נאכלת כיום על ידי בני כל עדות בישראל. בימי קדם נאכלו כל חלקי הצמח. על פי מחקרים חדישים חשובה הח’ במיוחד להורדת רמת הסוכר בדם אף שאינה מכילה אינסולין, מאחר שהיא מכילה חומר המעורר את קרומי התאים לספוג את הסוכר בדם. בחנויות למוצרי טבע ובבתי מרקחת מצויות טבליות ח’. נזכרת במקורות חז”ל בשם תלתן או רוביא, ובתקופת הגאונים גם בשמה הערבי: חלבה.