המיילדת בתימן | אעלה בתמר

המיילדת בתימן כמייצגת את מסורת הקהילה היהודית

| ברכה גל |

טקסי הלידה והחגיגות בעקבותיה שנמשכו חודש ימים, היו אירוע תרבותי ולא רק ציון של
אירוע ביולוגי שיגרתי. לחגיגות אלה חשיבות רבה בחיי הפרט והמשפחה שכן היה בהן
משום חיזוק הקשרים הבין-אישיים והבין-קהילתיים והגבירו את ההזדהות והסולידריות.
הלידה סימנה את ראשית התבססות מעמדה של היולדת במשפחת בעלה, כוח הפריון,
התרומה החשובה שהביאה עמה הכלה החדשה לבית משפחת בעלה. בתוך כך אנו למדים
על החשיבות שיוחסה למיילדת בתהליך הלידה.
בקהילות היהודיות בתימן "נשים חכמות" – מיילדות, בעלות עצמאות ונהנו מאמון רבני
וקהילתי. הן שאבו ידע מהרפואה העממית בתימן, ממקורות יהודים מגוונים ואף מוסלמיים,
ידע זה נשמר בעל-פה, עבר מדור לדור ונשאר במשפחה. הידע האמפירי הקליני שלהן
התבסס על שיטות מיילדּות שהתפתחו בחברה ועל הסתכלות בעבודת מיילדות ותיקות.
המיילדת התחילה את התנסותה הלימודית הראשונית בעת שסייעה לאימה המיילדת
המומחית, חיקתה את פעולותיה ושאבה ממנה את הידע המקצועי. הכינויים השונים של
המיילדת המסורתית ביהדות והיחס לתפקידה במקורות היהודים והעממיים מבטאים את
תפקידה המגוון, מעמדה וכבודה של המיילדת. הכינוי "המוולידה" היה הנפוץ ביותר, היו
גם אחרים כגון: "המסעדה"– הסועדת, "אישה חכמה" על פי המשנה: 'אבל מסעדין ומילדין
את האישה בשבת, וקורין לה חכמה ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת, וקושרין את
הטבור. רבי יוסף אומר, ואף חותכין" (שבת, יח ג). כלומר הותר לה לחלל את השבת כדי לבצע
תפקידה. כינוי נוסף, "המחדרה" – השומרת, מציין תפקיד נוסף שאין לו מקור בהלכה והוא
הגנה מפני מזיקים. המיילדת הייתה בדרך כלל אישה מבוגרת עם ניסיון.

המעמד והכבוד שלו זכו מיילדות אלו בקרב היהודים והמוסלמים נבע מעצם תפקודן כנחוץ וכהכרחי לשמירת
החיים. המיילדת נבחרה ע"י היולדת בעיקר בשל עמידתה בקוד אתי מוסרי שהתבטא בראש
ובראשונה ביכולתה לשמור סוד, כלומר את כל המידע האישי אודות היולדת ותהליך הלידה
וכן את מינו של היילוד. מערכת היחסים המבוססת על אמון בין היולדת למיילדת הייתה
מרכיב מרכזי שהבטיח את שלום היולדת והיילוד. אבטחת שלומם של היולדת והיילוד
חוזקה גם באמצעות מערכת הגנה של אמצעים מאגיים לנטרול השפעתם המזיקה של
שדים, רוחות ועין הרע כנהוג בסביבתם.

עבודת המיילדת הייתה ללא קבלת תגמול כספי –
"מצווה", כמקובל בקרב יהודי תימן, או בלשון המיילדת "כסף? חס וחלילה, זו מצווה גדולה
לסעוד את היולדת. התגמול? שמור אצלי כקרן לעולם הבא."
תהליך הלידה: הלידה התרחשה בחדר השינה האישי של היולדת. הדלת והחלונות בחדר
היו סגורים למעט פתח קטן לכניסת אויר, כהגנה מפני רוח, קור ושדים. המיילדת הדליקה
את תנור הגחלים (ללא קשר למזג האוויר), הציבה אותו במרכז החדר והכניסה קטורת
כנגד השפעתם של השדים ועין הרע.

טכניקות לזירוז והקלת הכאב בלידה נעשו באמצעות הרמת שולי שמלתה של היולדת כדי לאפשר את ספיגת העשן ואדי הקטורת לתוך אברי
האגן. בתימן לא ביצעו שום בדיקה פנימית עקב החשש לפגיעה בעצמות העובר, בהיבט
של ההיגיינה במאה ה-19 ,ייתכן שפרקטיקה זו מנעה זיהום וקדחת היולדות שהייתה נפוצה
באירופה.

במצבים של סכנה ליולדת, כמו לידת עכוז, או לידת עובר בתנוחה רוחבית, ננקטו
פעולות חריגות להצלתה של היולדת, כמו השכבת היולדת על שמיכה, הרמת השמיכה
באוויר וטלטול היולדת על ידי ארבע נשים שאחזו בקצות השמיכה. טכניקה זו סייעה בהזזת
העובר לתנוחה הרצויה ואפשרה לראש התינוק להיאחז בכניסה לאגן. פעולה זו תוארה
על ידי אחת המיילדות כ"הדרך היחידה המאפשרת ליולדת לשרוד". הנשים בחרו בעצמן
את תנוחת הלידה, לרוב בתנוחת חצי ישיבה על מזרון, המיילדת ישבה מול היולדת, ונשים
קרובות, או לפעמים גם הבעל, ישבו מאחורי היולדת, תמכו בגבה והחזיקו כמשקל נגד
בברכיה. לעיתים הישיבה הייתה בתנוחת כריעה כאשר שתי ברכיה של היולדת נשענות על
שתי לבנים ("לידה על האובניים"). לעיתים גם בעמידה שפופה כאשר היולדת אוחזת בחבל
המשתלשל מהתקרה, ומפעילה לחץ על מנת להגדיל את כוח הגרוויטציה.

בחדר הלידה
נוצרה אוירה מיוחדת, היולדת הונחתה לשמור על השקט ולהימנע מהשמעת רעשים
וצעקות, על מנת לשמור על סודיות התרחשות הלידה ולהימנע מעין הרע. כל הלידה
התרחשה בלבוש מלא תחת השמיכה מסיבות של צניעות, רק כאשר התינוק יצא לאוויר

העולם הרימה המיילדת את השמיכה, קשרה וחתכה את חבל הטבור. הטיפול המסורתי
שהעניקה המיילדת הוא על פי הרעיון של "ENCLOSUREׁ "מארז; היולדת עטופהׁ (ארוזה)
בתוך השמיכה שלה בחדר חשוך וחם, כשהיא מוקפת על ידי המיילדת וקרובות משפחתה.
אלה בתוספת של הלחישות ופסוקי תהילים, שליוו את הטיפול במטרה ליצור מעטפת הגנה
רוחנית על היולדת והיילוד. הטיפול המיילדותי נמשך גם במהלך החודש הראשון לאחר
הלידה – 'משכב הלידה', תקופה זו נחשבה לבעלת סיכון גבוה לתמותת יולדות ותינוקות.
ביטוי לסכנה זו נמצא בפתגם "קברה של היולדת פתוח עד ארבעים יום לאחר הלידה" ואף
בשירת נשים יהודיות בתימן, כדוגמת בשירה קיים "שיר הלל ליולדת" שיצאה מקברה:

"לו ראיתן אחיותיי, מה חוויתי בלידה חשתי רפיון בעצמותיי טעמתי טעם המוות". זאת ועוד,
בתקופה זו המיילדת נקטה בפעילויות הגנה פיזיות, רוחניות ונפשיות לשמירה על היולדת
והיילוד, ביניהם מאמצים למניעת דיכאון לאחר הלידה, "בידור היולדת"– שיח נשים מאוורר
שכלל לעיתים בדיחות בעלות אופי מיני, שהתקיים בכל יום אחר הצהרים במהלך החודש
הראשון לאחר הלידה. כמו כן בתקופת 'משכב הלידה' היולדת בהשגחת המיילדת הייתה
במנוחה כללית למעט הנקה על מנת לשקם את הגוף, בעקבות תהליך הלידה שהיה כרוך
במשבר גופני. זה כלל מזון עשיר ומזין שסייע בתהליך שיקום היולדת ולשימור כוח פריונה.
הטיפול הפיזי ביולדת ובתינוק נעשה על ידי המיילדת וקרובות משפחתה של היולדת,
בתקופה זו.
לאחר כל לידה עמדה היולדת במרכז חגיגות ואירועים חברתיים שנמשכו אצל היהודים
חודש ימים, שכן המערכת התרבותית ייחסה חשיבות מרובה ללידה, במיוחד ללידה
הראשונה, ומכאן החשיבות של המיילדת.

המיילדת המסורתית בקהילה היהודית בתימן
מעבר לתפקיד המקובל–היילוד, כלל תפקידה מערכת שלמה של התנהגויות ומעשים
שהפכו את המיילדת לאישה שמעניקה ליולדת תמיכה פיזית רוחנית ונפשית במהלך
כחודש לאחר הלידה.