עד המאה ה-12 נהגה יהדות תימן בהלכה על פי מסורתה ועל פי התלמוד והגאונים. מאז ועד אמצע המאה ה-17 נהגה על פי הרמב"ם, ואחר כך שימשו הרמב"ם (בעיקר במנהג הבלדי) ור"י קארו, בעל 'השולחן ערוך' (בעיקר במנהג השאמי) – שני פוסקים עיקריים. בעניינים רבים נהגו בתימן עד הדור האחרון על פי מסורתם אף בניגוד לפסיקת הרמב"ם.
חכמי תימן לא הרבו לכתוב ספרות הלכתית, בניגוד למפעלם בפרשנות המקרא, המדרש והמחשבה, משום שהם ראו בקיום ההלכה מעשה שלאחר הבנתו ושינונו אין אלא הפעולה המתבקשת, בלא צורך לפתח ספרות הלכתית כתחום בפני עצמו ובמגמה מכוונת. אף נראה שחיבורים מסוימים שתוכנם פרשנות הלכתית לא נכתבו אלא לתועלתו האישית של המחבר-המלקט, מעין מפתחות וראשי פרקים בהלכה.