עיר ידועה בסולטנות ואחִדי, בעבר צומת דרכים ותחנה חשובה בדרך הבשמים. העיר הדרומית המזרחית ביותר בתימן שבה התגוררו יהודים. בדור האחרון חיו בחסות הסולטן נאצר אבן עבדאללה אבן מוחסִן. קהילת ח' היתה מרכז לקהילות יהודיות רבות סביבה. כ-450 נפש בחמש משפחות עיקריות: מעטוף, הלל, שמאך', מיפעי ועדני.
כולם היו צורפים שנדדו ממקום למקום כדי לספק למוסלמים נשק ותכשיטים. יהודי חבאן, בדומה ליהודי ביצ'א, גרו ברובע משלהם ("חאפת אליהוד") ששכן לרגלי הר. בין הרובע היהודי לבין הרובע המוסלמי ניצב ארמון הסולטן. היהודים גרו בבתים גבוהים בני שתיים עד חמש קומות. שני בתי כנסת בנוסח שאמי-בלדי מעורב פעלו במקום ושימשו גם כבית דין. היו שם כמה ספרי תורה שקושטו ברימוני כסף יפים.
דמותם ואורחות חייהם של יהודי ח' היו שונים מאלה של כל קהילות היהודים בתימן: מגודלי שיער וחגורים אבנטים, מיוחדים בדיבורם ובמאכלם, במנהגיהם בחיי היום-יום, בחגים ובמועדים. לא היו בהם כוהנים ולוויים. מקור המים היה אגם אלכ'ריף המתמלא במי גשמים. לאחר קום המדינה מסרו את מפתחות בתיהם לשלטונות והתכוננו לעלייה ארצה, אך רק לאחר מותו הפתאומי של השליט המקומי יכלו לצאת לעדן ומשם במטוס ללוד. רובם התיישבו במושב ברקת. [מתוך "לקסיקון תימן 2024", הוצאת "אעלה בתמר"].