לאחר התלבטויות במשך 12 שנים כיצד להגיב על הפעילות המשיחית בתימן בשנת בתכ"ז (1667), החליט האימאם אלמהדי (1681-1676) ב-1679 לגרש את כל יהודי תימן מארצו, בקבלו את המלצת חכמיו כי פקע תוקף הסכם החסות (ד'ימה) שניתנה ליהודים ובטלה זכות הישיבה שלהם בתימן בשל קדושתה כחלקי חצי האי ערב האחרים, שהישיבה בהם נאסרה על היהודים.
הרעיון לגרשם אל הודו או אל סודאן הוכח כבלתי מעשי ולבסוף הוחלט לגרשם על מווזע, מקום בתהאמה שבמערב תימן, סמוך לעיר הנמל מוכ'א, שם שכנו נציגויות מסחריות של מדינות אירופה. תנאי האקלים והתברואה באזור מדברי זה היו קשים ביותר – חום רב, לחות גבוהה וחוסר מים. רבים מן המגורשים, בעיקר תינוקות וזקנים, מתו בדרך ובמקום גלותם שנמשכה יותר משנה. בשל הקשיים הכלכליים החמורים שנקלעה אליהם תימן עם גירוש בעלי המלאכה היהודים שמילאו את התפקיד של הכלכלה המשלימה, הותר למגורשים לשוב מגלותם אם כי לא לשכונותיהם בתוך הערים ובקרבת המוסלמים. כך חלה תמורה מרחיקת לכת בפזורה הפנימית של יהודי תימן ועורערו המרקם החברתי וסמכות ההנהגה שלהם. עניין חמור אחר הוא אובדן חלק גדול מאוצרות התרבות, ובעיקר פנקסי הקהילה וכתבי יד עתיקים שערכם לא יסולא בפז. גירוש זה נותר כחוויה הנוראה ביותר בזיכרון הקולקטיבי של יהודי תימן.