גזירה ייחודית של הכת הזיידית ששלטה בתימן ולפיה חובת השלטון לגדל כמוסלמי כל ילד או ילדה יהודים שהתייתמו מהוריהם [ליתר דיוק מן האב]. הגזירה נזכרה לראשונה בכתבי ההלכה הזיידית במאה ה-15 וביצועה החל לפחות במאה ה-17 (שבזי מזכירה בשיריו). מקור הגזירה במסורת המוסלמית שלפיה כל אדם נולד בדתו האמיתית – האיסלאם, ורק הוריו מגדלים אותו כיהודי או נוצרי, ואם נפטר האב לפני שהתבגר הבן – הרי הילד צירך להישאר בדת הטבעית – אסלאם.
הגזירה נהגה בכל חומרתה בימי האימאם יחיא במחציתה הראשונה של המאה ה-20. ויתומים יהודים רבים נחטפו על ידי השלטון המקומי והאסלאם נכפה עליהם. היתה זו הגזירה הקשה ביותר ליהודי תימן והם הקימו רשת ארצית מחתרתית שמרכזה היה בצנעא להברחת היתומים ממקומם אל מחוץ לגבול תימן ואף לא"י. דרך אחרת הייתה השאת יתומים בגיל צעיר ביותר כדי שלא יוכרו כיתומים. פעולות אלה היו כרוכות בסכנת נפשות, אך העוסקים בכך – מנהיגי הציבור והרבנים – ראו בהן 'פדיון שבויים'.