אֶעֱלֶה בְּתָמָר (עלייה)
כינוי לעלייה הראשונה של יהודי תימן, על פי הכתוב בשיר בשירים ז,ט, “אמרתי אעלה בתמר”: – בגימטריה: תרמ”ב (1882), היא שנת העלייה הראשונה. אין כל מקום להנחה המקובלת כאילו ציפו יהודי תימן לגאולה בשנה זו, שכן עולי תימן הראשונים בתקופה החדשה הגיעו לירושלים כבר באב תרמ”א (1881). מקור הכינוי בציון השנה במכתב שכתב ר’ יחיא צארום, מראשי שיירת העולים הגדולה הראשונה שיצאה מיד לאחר חג הסוכות תרמ”ב (1881), אל ידידו ר’ יחיא קאפח בצנעא, לאחר שהמושל התֻרכי עיכבם במשך חודשים רבים בחודידה ולא יכלו להמשיך בדרכם לא”י. בשל כך התפזרה קבוצת העולים אךצ בסופו של דבר, בראש חודש ניסן תרמ”ב, הגיעו רובם לירושלים דרך הֹדו ומצרים, עניים ומרודים, לאחר שעברו תלאות רבות וכלה כל ממונם. עלייה זו הקדימה במספר חודשים את העלייה הראשונה ממזרח אירופה, הידועה בשם עליית ביל”ו. העולים כולם, למעט בודדים, היו מקהילת צנעא וכולם התיישבו בירושלים.