פעילת ציבור וחברה, נולדה בשנת 1932 בכפר קורינה באזור אל-אחדוף שבדרום תימן. נפטרה ב-24.11.2012. בת מורי שלום בני יוסף. ב-1942 יצאה עם אמה ואחותה אל עדן שם עבד האב כמורה, מתוך כוונה לעלות לא"י, אך לא הצליחו להשיג רישיון עלייה. בעדן זכתה להיכנס לבית סדר מודרני. עם הקמת מחנה חאשד ב-1946 עברה משפחתה למחנה והתחילה לשמש שם כמורה לצידם של יוסף דחוח הלוי, ניסים גמליאלי, חיים אושרי ואחרים. בחאשד נישאה בגיל 16 לחיים אחרק שעבד באבטחת המחנה. בפברואר 1949 עלתה עם הוריה ארצה, ובעלה הצטרף מאוחר יותר. הם הובלו למחנה העולים בעתלית. הארץ היתה בעיצומה של מלחמת השחרור. לאחר חודשים אחדים יישבו אותם בצפון רחוק בכפר הנטוש אל-קאסי שקיבל את השם אלקוש. היו שם כשישים משפחות, אבל החיים שם היו קשים מאוד ולאחר כשנתיים התפזרה החבורה למקומות אחרים בארץ. מזל וחיים נדדו עד שהגיעו למושב תנובות בשרון. במושב זה הגיעו אל המנוחה והנחלה, והיא ששימשה כמורה מיום עלייתה פרחה וצמחה והשתלבה בפעילות הקהילתית, הציבורית ואפילו המפלגתית. כפעילה במפא"י, הייתה חברה בוועידה, ופעילה בארגון אימהות עובדות ובהסתדרות. זכתה להיות ממייסדי וראשי 'חוג פעילי יוצאי תימן בתנועת המושבים', וממייסדי עמותת 'אעלה בתמר'. כמנהיגה הובילה מזל מאבק של הנשים בתנועת המושבים על זכותה של האשה להשתתף בהצבעות לוועדי המושבים, והן זכו בניצחון. בשנת 1972 זכתה מזל לקבל את התואר "אם השנה" מידי הנשיא זלמן שזר. את המסע הציוני תיארה מזל אחרק בספרה "שבע תחנות – מהכפר בתימן למושב תנובות", שיצא לאור בשנת 2004 בעריכת טוביה סולמי. [ילקוט 2024, טוביה סולמי].