אֲבֵלוּת
מנהגים מיוחדים: א. עטיפת הראש והגוף בטלית. קודם שיוצאים ללוות את המת נוהגים האבלים לעטוף ראשם, חלק מפניהם וחצי גופם בטלית (שמלה), וכך הולכים אחרי המיטה. שורש המנהג בויקרא יג’ מה:”ועל שפם יעטה”, תרגום אונקלוס: כאבילא יתעטף”; ב. חליצת כתף. בשעה שעטופים בטלית חולצים האבלים את כתפם, ודווקא על אב ואֵם או על חכם גדול הדור. האבל אף נהג להניח ידו על ראשו לאות אבל כבד; ג. שתיית יין ושיכר. על פי תקנת התלמוד: “עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל” (כתובות דף ח,ב), על פי משלי לא, ו: “תנו שכר לאובד ויין למרי נפש”; ד. פרוסה ביד אבל. כשאחד מן המסובין, בדרך כלל הגדול שבהם, מברך ברכת המוציא ומחלק את הפת, נוהג באבל אחרת: במקום לשים לפניו על השולחן, פושט האבל ידו ולוקח מיד המברך (רק ביום חול, משום שבשבת נוהגים רק דיני אבלות שצנעה). המנהג נזכר על ידי רס”ג (מ’ צוקר, סורא, ירושלים תשט”ו/ז, עמ’ 349-348).