יום העלייה – מן הכיסופים לציון אל בניין האומה

ייחודה ההיסטורי של עלייה זו טמון בכך שהתרחשה עוד בטרם התגבשה הציונות כתנועה פוליטית מאורגנת. בכך היא מערערת על תפיסה היסטורית מצמצמת, המזהה את ראשית התחייה הלאומית בעיקר עם התנועות הציוניות שצמחו באירופה.

הכרה במקומה של עליית תרמ״ב אינה רק תיקון של עוול היסטורי, אלא הרחבת ההבנה של הציונות כתהליך רב־מוקדי, שניזון ממסורות, מתפיסות גאולה ומיוזמות של קהילות יהודיות במזרח ובמערב. עליית יהודי תימן בתרמ״ב הייתה מן הביטויים המוקדמים של ההתעוררות הלאומית היהודית, ושמקומה בסיפור ראשית הציונות לא זכה תמיד להכרה הראויה.

העולים, שיצאו לדרך בתנאים קשים ומתוך אמונה עמוקה, היו שותפים לחלוציות היהודית המתחדשת בארץ ישראל. תרומתם של עולי תימן לא הסתכמה בעצם העלייה. הם נטלו חלק בעבודת האדמה, בבניין המושבות והשכונות, בפיתוח המלאכה והמסחר וביצירת מרקם החיים התרבותי והרוחני בארץ. לצד תרומתם המעשית הביאו עמם מורשת עשירה של תורה, פיוט, לשון, מסורת ומנהגים, שהפכה לנכס משמעותי בתרבות הישראלית.

עם זאת, תרומתם החלוצית לא תמיד זכתה לייצוג הולם בנרטיב ההיסטורי המרכזי, ולעיתים נדחקה לשולי סיפור ראשית ההתיישבות הציונית. יום העלייה מזמן התבוננות מחודשת בתולדות שיבת ציון בעת החדשה ובתרומתן של קהילות ישראל השונות לעיצוב המפעל הלאומי. זהו גם מועד לבחינה ביקורתית של הזיכרון ההיסטורי ושל המקום שניתן לקבוצות העולים השונות בהיסטוריוגרפיה הציונית. ואולם, סיפור העלייה אינו רק סיפור של הגשמה והצלחה. הוא כולל גם פרקים של מצוקה, אפליה, קשיי קליטה ומאבק על הכרה ושוויון. ההכרה במורכבות זו חיונית להבנת תולדות החברה הישראלית ולבניית זיכרון היסטורי שלם והוגן. ביום העלייה ראוי לזכור כי מדינת ישראל נבנתה מכוח חזונם, אמונתם ועמלם של עולים מכל תפוצות ישראל. מורשתם מחייבת אותנו להמשיך ולטפח חברה המכבדת את שורשיה, מוקירה את מגוון תרבויותיה ורואה בעלייה מקור להתחדשות, לאחריות משותפת ולתקווה.

מוטלת עלינו האחריות להנחיל לדורות הבאים תמונה היסטורית מקיפה ומאוזנת, המכירה במגוון נתיבי העלייה ובתרומתם של כלל העולים לבניין הארץ.

ד״ר רחל ידיד
יו״ר ומנכ״לית עמותת אעלה בתמר – מורשת יהדות תימן וקהילות המזרח