פורסם בתאריך: 20/4/2026
יום הזיכרון אינו רק מועד בלוח השנה הלאומי; הוא רגע שבו הזמן עוצר, והלב הישראלי כולו מתכנס אל תוך עצמו. זהו יום שבו אנו נדרשים לא רק לזכור אלא גם לשאת. לשאת את הסיפור, את הכאב, ואת האחריות.
המסורת היהודית הזיכרון הוא מעשה חי, נושם, מחייב. כבר בתורה נאמר : "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" (דברים כ"ה, י"ז) זו קריאה שאינה מסתפקת בידיעה היסטורית, אלא דורשת עמידה מוסרית וערכית מתמשכת.
הזיכרון הוא גשר בין עבר להווה, ובין כאב לתקווה.
בתהילים אנו מוצאים את עומק החוויה האנושית של הזיכרון: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם – תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהילים קל"ז). זוהי שבועה של זהות, של שייכות, של נאמנות שאינה מתערערת גם נוכח אובדן. ביום הזה, אנו כחברה נשבעים מחדש – לא לשכוח את בנינו ובנותינו, את חללינו, את גיבורינו.
עמותת "אעלה בתמר", הפועלת לשימור מורשתן של קהילות ישראל ובפרט יהדות תימן, רואה בזיכרון ערך יסוד בזהות הלאומית והקהילתית. מורשתם של בני קהילות המזרח, שעלו ארצה מתוך חזון, אמונה ומסירות נפש, שזורה גם היא בסיפור ההקרבה וההגנה על הארץ. רבים מהם נטלו חלק בבניין הארץ ובהגנתה – לעיתים מבלי שקולם נשמע דיו בתודעה הציבורית.
יום הזיכרון מזמין אותנו להרחיב את מעגל הזיכרון, קרי, להאיר גם את הסיפורים שלא תמיד סופרו, לתת מקום לקולות שנדחקו לשוליים, ולבנות זיכרון שלם, מאחד, המשקף את ריבוי הפנים של החברה הישראלית. כל אחד ואחת מן הנופלים הוא עולם ומלואו – חלומות, משפחה, עתיד שלא התממש.
אחריות שלנו היא לא רק לזכור את האובדן אלא גם להמשיך את החיים מתוך משמעות, מתוך מחויבות לערכים שלשמם נפלו. ביום זה, כאשר הצפירה חודרת את השגרה, אנו מתבקשים לשאול: כיצד אנו ממשיכים? כיצד אנו הופכים את הזיכרון לכוח מניע של בנייה, של תיקון, של חיבור?
התשובה לדעתי, קריאה לבנות חברה ראויה יותר, מוסרית יותר, מאוחדת יותר.
ביום הזיכרון אנו מרכינים ראש, אך גם מרימים מבט אל העתיד, אל האחריות המשותפת שלנו כחברה, אל התקווה שממשיכה לפעום גם בתוך הכאב.
יהי זכרם של הנופלים ברוך – ויהי זכרם נר לרגלינו
מאת: ד"ר רחל ידיד, יו"ר ומנכ"לית עמותת "אעלה בתמר"
