אסון יהודי תימן - גלות מַ וְ זַ ע

זְכֹר יְמֹות עֹולָם…
שלושים שנה לאחר שגלות אירופה נפגעה מגזרות ת”ח ת”ט, יהודי תימן חוו גזרות קשות בגלותם. האירוע הנורא שזעזע את קהילת היהודים תימן לפני למעלה משלוש מאות שנה בו נכחדו למעלה מ 70% הותיר מקהילה מקהילה מפוארת זו מתי מעט. גלות מוזע היה אחד האסונות הגדולים בהיסטוריה של יהדות תימן, אשר התרחש בשנת ה’תל”ט (1679). בשנה זו גורשו יהודי תימן אל דרום תימן לאזור שפלה מלוח וצחיח בשם תהאמה שבמחוז תעז ,בו נמצאת העיר מוזע (موزع( המגיפות, המחלות והחום (שיכול להגיע עד 50 מעלות צלזיוס), ההתמודדות עם חיות טרף ועם סופות חול גבו את מחירם, ורק רבע עד שליש מהגולים נותרו בחיים וזכו לשוב מגלות זו לאחר כשנה. פרטים רבים על גלות זו מצאו את רישומם בפיוטים וקינות שכתבו הגולים אשר נותרו בחיים וצאצאיהם. בין המגורשים היה גדול משוררי יהדות תימן, הרב שלום שבזי, אשר נתן ביטוי לסבלות התקופה בשירתו.

בנוסף לאובדן חייהם של רבים מיהודי תימן, לגירוש מוזע היו גם השפעות ארוכות טווח בתחומי התרבות, היצירה, מסורת ההלכה והמנהג בתימן.

גלות מוזע היא המאורע המכריע לא רק בתולדות יהודי-תימן אלא אף בתולדות קידוש השם בתימן. בעל גזירה זו הוא האמאם אחמד בן חסן (1681-1676), לוחם הרפתקן ושונא ישראל מושבע. אמאם זה ביקש להגשים בתימן את סיסמתו הנודעת של הכליף עומר “לא תהיינה שתי דתות בחג’אז”. עם עלותו לשלטון ציוה להרוס את כל בתי הכנסיות ואסר על תפילה בציבור. אח”כ ביקש לטהר את הארץ מיהודים וגזר על יהודי-המדינה להמיר דתם או לעזוב את הארץ. מאמצי היהודים להעביר את רוע הגזירה בטענה שמימי מוחמד הם יושבים בתימן ושום שליט לא ניסה לשמדם או לגרשם – היו לשוא.
אחרי הפצרות ותחנונים, הסכים האמאם להצעת פשרה שהיהודים יגלו לשפלת תהאמה ומוזע שבחוף ים סוף – ארץ מליחה ומשכלת הידועה באקלימה החם והקשה. כל קהילות תימן יצאו אז בגולה ושום יהודי לא עלה בדעתו לקנות זכות ישיבה במחיר דת אבותיו. בין הגולים היה משורר תימן הנודע ר’ שלום שבזי, והוא קונן על הגלות בקינות מרטיטות-לב. אחרי צאת יהודי צנעא בגולה הרס האמאם את בית-הכנסת הנודע “כניסת אלעלמא” (בית מדרש החכמים) ועל הריסותיו בנה את “מסגד אלג’לא” (מסגד הגלות) הקיים עד היום. רבים מן הגולים מתו ביסורי הדרך והבאים לארץ הגזירה לא יכלו לשאת את אויר המקום ואת תחלואיו: כשני שלישים מהגולים ניספו בגלותם ברעב ובצמא, בחליים ובמגפות. בשנה השנייה לגלות מזוע (התמ”א – 1681) מת האמאם ובמותו בטלה גזירתו. משוררי תימן המוסלמים פיארו בשירי תהילה את האמאם אחמד, שהשפיל את קרן ישראל ורומם את האסלאם. כנגדם העלו משוררי ישראל בדור ההוא את זכר הגלות בקינותיהם. ר’ שלם שבזי שהקדיש לגזירה זו כמה משיריו מתנה באחד השירים את חסדי הבורא שהציל את שארית עמו:
“לולי ה’ עזרנו , ומפרא הצילנו אזי בעצתו כילנו כי בא להמיר דתנו בחרות אפם בנו פורה דרכתי לבדי” (מתוך יהודי תימן וקידוש השם/יהודה רצאבי מחניים, גיליון מ”א, תש”ך)