אַבְּיַץ’, יחיא בן שלום
דיין ואב”ד. צנעא, תרכ”ג – תרצ”ה (1934-1863). מחריפי הלמדנים בקהילת צנעא. בנערותו למד מפי גדולי העיר, ראש להם ר’ אברהם קארה, אולם עיקר לימודו היה לפני רבו המובהק ר’ יחיא קאפח, ושימש לו כמשנה. אחד משני מנהיגיה העיקריים של תנועת דור דעה. כתב תשובות בהלכה והערות לתלמוד ולרמב”ם ואף החל לפרש כמה ספרי מקרא, בהם ספר איוב, רובם עדיין בכתובים. מומחה בחוכמת התכונה וברפואה ורבים נרפאו על ידיו. מתרס”ו (1906) עמד בראש בית המדרש “בית אלמסורי”, שם פיתח שיטת לימוד מעמיקה מן המקובל. לאחר פטירת ר’ יחיא יצחק הלוי בתרצ”ב (1932) נתמנה לרב ראשי עד פטירתו. תיקן כמה תקנות בקהילה בזמן כהונתו ואף קודם לכן במעט, ואלה נזכרו במקומות שונים.